גרמניה אחרת: גם אחרי 12 שנים בברלין, זאב אברהמי לא קונה את הסליחה של הגרמנים

אני לא קונה את הדלקת הנרות עם מרקל. אני לא קונה את הטקסים שבהם כולם חובשים כיפה לשעה. סליחה שחוזרת על עצמה הופכת לטקס פתטי • כמה פעמים אפשר לבקש סליחה ולתת לאותו אירוע לקרות שוב ושוב • מתישהו, הסליחה מאבדת את החיוניות שלה

ברלין / צילום: Shutterstock ס.א.פ קריאייטיב
ברלין / צילום: Shutterstock ס.א.פ קריאייטיב

פרולוג

פעם בשבוע, לפעמים פעמיים, אני לוקח את הבן שלי לשיעור שח. לפעמים גם את הידידה שלו מכיתה ב’ המקבילה. הם לא היו סגורים על זה עד שפעם אחת לקחתי אותם והמורה הרוסי עם הקוקו-זנב-סוס שיחק נגד תריסר ילדים משחק סימולטני עם גבו אליהם. הילדים היו מזיזים את הכלי שלהם בתורם ומודיעים לו. הוא היה עוצם את העיניים ומפוצץ את הוורידים בראשו במאמץ לחשוב ולהתרכז ולזכור, ואז היה מודיע על המהלך שלו. ילד-ילד בתורו. נועם והחברה היו מהופנטים. מאז אנחנו שם.

אנחנו יכולים ללכת ברגל לחוג. הדרך הקצרה עוברת ברחובות הגדולים. רוזנטלרשטראסה עד להאקאשה מרקט ואז ימינה מעבר לחנות של נייקי, ואנחנו שם. אבל הרחובות רחבים מדי, והאנשים רבים מדי, וגם התחבורה הציבורית, ואי אפשר לשחק שם את כל המשחקים שלנו. אז במקום, אנחנו לוקחים את אקרשטראסה ומשחקים "עיר בירה", פונים לקופנפלאץ - שם יש קטע קטן ומוסתר ואפשר לשחק "המחלקה להליכות מצחיקות" - וקצת לפני בית הספר היהודי אנחנו לוקחים ימינה לרחוב עם דוכן הוופל הטעים ומשחקים "סיימון סייס" ("הרצל אמר"), ואז לוקחים ימינה, מטפסים מעל לגדר הנמוכה, אומרים שלום לשלושת השוטרים בחוץ ונכנסים לבית הכנסת החדש, שם, בחצר האחורית, מתקיים הקורס.

זהו אותו המתחם שאליו הגיע בראשית אוקטובר אדם בן 23, יליד סוריה, וניסה לתקוף את השומרים ולהתפרץ לבית הכנסת כשהוא מנפנף בידיו בסכין ומקלל את היהודים ואת ישראל. הוא שוחרר יממה לאחר ניסיון התקיפה. ארבעה ימים לאחר מכן אירע ניסיון התקיפה על בית הכנסת בהאלה על-ידי איש ימין קיצוני. ההתקפה של הסורי על בית הכנסת ושחרורו המוקדם נקברו לחלוטין בתקשורת בגרמניה, ובתודעה הציבורית. בכלי התקשורת בישראל העניין הוזכר בקושי. כהערת אגב. למה? לא יודע. אולי בגלל שפשע ימני-נאצי מתלבש וולה על התזות של התקשורת, פשע אסלאמיסטי קצת שובר את התזות הללו.

השבוע מסתיימת חופשת הסתיו, ונועם מצפה שנחזור לשגרה, לשח. אני ואשתי מדברים על זה המון בשתיקות. היא ילידת גרמניה ויש לה אזרחות גרמנית. נסעתי לגרמניה בעקבותיה והקמנו שם בית. העיניים הכחולות שלה מסתכלות בשלי ושואלות: "תחזור?" והעיניים הדבש שלי עונות בשאלה: "מאילו רחובות ללכת? אולי עדיף מהדרכים העמוסות?". וככה נמשך פינג-פונג הדבש הכחול: מותר עברית? להסתכל אחורה? מה בוחנים כשיוצאים מהמתחם? על כיפות וסממנים יהודיים אחרים כבר סיימנו לדבר. זה מחוץ לתחום. יש תחושה של סכנה באוויר. סכנה מזדחלת, לוחשת, כזאת שאתה מעדיף לפעמים להסיט את המבט ממנה והלאה, כדי שלא תצטרך להתמודד. אבל הסכנה כאן. ועמה - הצורך בהתמודדות.

מייד אין ישראל

אני זוכר את הנסיעה ששמה אותי בקביעות בברלין. הדיילת שאלה אם נתנו לי משהו להעביר ואני אמרתי רק תקוות. החופש. החללים, העונות, הפתיחות, ברגהיין, היכולת של אנשים להכיל ולספוג ולקבל את האחר, הסצנה של האמנות, כל האנשים האלו מכל המקומות. אבל בשנים האחרונות אני מקפל חלק גדול מהדברים הללו בחזרה למזוודה. חלקים מהאישיות שלי, הכורח לצנזר את מי שאני ברגע שאני יוצא את הדלת של ביתי. העלבון שכרוך בצנזור עצמי. על הדלת של הדירה שלנו יש מדבקה שמישהו שחשבתי שהוא חבר טוב נתן לי פעם. מדבקה לבנה עם אותיות אדומות: "מייד אין ישראל". כבר שני עשורים אני נודד איתה מדלת לדלת, מיבשת ליבשת. אני מדביק אותה לדלת ולידה מקבע את המזוזה. אבל כעת, כשהאינטרקום מצלצל ומודיע על עוד חבילה מאמזון פריים, אני נזכר במדבקה ובמזוזה ולך תדע לאיפה זה יכול להתפתח משם, ואני נותן לו לזמזם, ויורד לאחר מכן לאסוף את המדבקה שהשאיר עם מיקום החבילה. אני חוזר הביתה עם החבילה ומקפל עוד חלק מעצמי לתוך המזוודה.

אני לא קונה את הסליחה של הגרמנים. אני לא קונה את הדלקת הנרות עם מרקל. אני לא קונה את הטקסים שבהם כולם חובשים כיפה לשעה. סליחה שחוזרת על עצמה הופכת לטקס פתטי. כמה פעמים אפשר לבקש סליחה ולתת לאותו אירוע שהוליך לסליחה לקרות שוב ושוב. מתישהו, הסליחה מאבדת את החיוניות שלה. מתישהו, הקורבן מבין שהטקסים האלו הם רק משהו להעביר את הזמן עד שיגיע גל החדשות הבא.

בשנה שעברה כתבתי לעיתון הגרמני "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" כתבה ארוכה על מצב היהודים בגרמניה. פסקה אחת ייחדתי למוכר הפלאפל הפלסטיני אשר עומד בכל יום שבת בשוק האוכל היוקרתי בקולביץ פלאץ בשכונת פרנצלאוארברג. כתבתי איך הוא מציק ורבלית ליהודים וישראלים כבר למעלה מעשור. מנהל השוק אישר את הטענה שלי ואף הודה שמוחמד כבר הושעה פעם אחת מהשוק בגלל ההתקפות שלו על יהודים. מנהל השוק אמר לי אז: "מוחמד הוא בחור זהב. כולם מתים עליו פה. יש לו רק בעיה אחת: הוא משתגע כשהוא רואה יהודים". אמרתי לבעלים שאולי עדיף שישים שלט בכל כניסה של השוק שאין כניסה ליהודים ואז מוחמד לא יחטוף ג’ננות, והוא לא יצטרך לשבור את הראש בבעיות בטיחותיות. ולא להתעסק עם היהודים האלו שבכל מקום שהם הולכים אליו הם מביאים בעיות. אתה צוחק, הוא שאל אותי. חצי כוח, עניתי.

אחרי פרסום הכתבה הלכתי להפגין בשוק במשך עשרה שבועות רצופים. המשטרה עיכבה אותי לחקירה פעמיים ופעם אחת עצרה אותי. השבועון "די צייט" שלח את הכתבת שלו אמריי כוהן לכסות את האירוע. היא כתבה שאני אדם אגרסיבי שנלחם נגד המסכן הפלסטיני ומביא את הקונפליקט המזרח תיכוני למארחים האומללים, הגרמנים. אבל אני, מה אכפת לי ממוחמד, אני הפגנתי נגד הגרמנים שניגבו את הסלמון בשלוק של שמפניה בעוד מוחמד צועק "חבל שהיטלר לא גמר את העבודה שלו". מוחמד עוד שם, לי יש צו הרחקה משם. הגרמנים יכולים לקחת את תהלוכות הכיפה שלהם ואת טקסי הנרות ולדחוף אותם אתם יודעים לאיפה.

הגרמנים אומרים שהם מצטערים? מתביישים? וואלה? בואו נראה: הרוצח מהאלה היה מכחיש שואה, אבל למה בדיוק מצפים הגרמנים אם שרי ממשלה מחבקים ומארחים שרים וראשי עיר של מדינה שמכחישה את השואה כקונספט? הרוצח טען שהיהודים אשמים בכול? לפני שלושה חודשים ייחד השבועון "דר שפיגל" שישה כתבים ושלושה עמודים בתחקיר נטול עובדות שרמז ששתי קבוצות לובי יהודיות קיקיוניות הן שלוחה של המוסד והן מכתיבות את מדיניות החוץ של גרמניה במזרח התיכון. אין מרחק גדול מדי בין התחקיר המביש של השבועון שמגיע למיליוני אנשים ולטענה של הרוצח.

בואו נתקדם. שני המוזיאונים היהודיים במינכן ובברלין השתמשו בצורה חסרת בושה בחלק היהודי של שמם כדי לקדם אג’נדה ואירוחים אנטי-ישראליים ואנטי-יהודיים. גרמניה מצביעה באופן שיטתי וחד צדדי נגד ישראל באו"ם והשגריר שלה לארגון אף השווה בין ישראל לצפון קוריאה. בישופ אוונגליסטי גרמני טען שגרמניה צריכה להעריך מחדש את יחסיה עם ישראל. משרד החוץ השווה בין ישו לבין הפליטים הפלסטינים. העיתון הבווארי "סודוייטשה צייטונג" חגג את ניצחון ישראל בתחרות האירוויזיון עם קריקטורה אנטישמית. לפני חודשיים, ארבעה פלסטינים חדרו לשטח ישראל מעזה עם חומרי נשק של מחלקה. כוח צה"ל הרג אותם. הכותרת בגרמניה? "צה"ל הרג ארבעה פלסטינים". ואני לא רוצה אפילו להתחיל עם הדיווחים החד צדדיים, המוטים, של רשתות הטלוויזיה הציבוריות מישראל.

ככה מכינים קרקע פורייה להתקפות על ישראלים ויהודים. מי שבאמת מצטער, לא חוזר על המעשים שהביאו לבקשת הסליחה שלו. אם גרמניה והגרמנים רוצים להתנהג בצורה כזו, זו זכותם, רק שאחר כך לא יגידו שהם מופתעים. אני לא כותב את זה מתוך כעס. כבר עברתי את השלב הזה בתהליך האבל שלי. אני ריאליסט: מה צריך לעשות באופן שונה כדי להפסיק את ההתקפות הללו. איך אנחנו מציירים מחדש את הקו המחוק בין ביקורת צודקת ופיירית על ישראל לבין אנטישמיות?

13 אחוזים

יש איזה קטע של הגרמנים שאף פעם לא ממש הבנתי. כשהם מדברים על מלחמת העולם השנייה, על הפלישה לפולין, צרפת והולנד, על סטלינגרד, על מחנות השמדה, על תאי הגזים, על ליל הבדולח, על היטלר ואייכמן וגבלס, הם מדברים על הנאצים. כאילו שהנאצים לא היו גרמנים. כאילו שהנאצים היו רק איזה גוף חיצוני שהשתלט על גרמניה והוציא את הגרמנים ממנה, ועשה מה שעשה, ובמהלך קסם נעלם. אז היום קורה תהליך דומה, עכשיו זה נקרא הימין הקיצוני.

אני לא מתיימר להבין במונחים פסיכולוגיים, אבל נראה לי שהתהליך הזה נקרא הדחקה. אולי השלכה. זה לא אנחנו. זה הנאצים. זה נוזל מעולה לניקוי אשמה ולביעור אחריות מוסרית מתמשכת. רק שאף אחד לא מבקש מהגרמנים להעמיס על הכתפיים שלהם אשמה - מבקשים מהם לקחת אחריות. אם הם רוצים לבנות מקדשי שואה בנדל"ן הכי יקר בעיר, אז אהלן וסהלן, אבל זה בשבילם. שיהיה להם איזה טקס נוצרי של חלוקת האשמה, ויאללה לעלות לאוטובוסים לשופינג בקודאם. מה שהם באמת זקוקים לו הוא טקס פרטי, אישי, לחבק את העובדה שהמשפחה הגרמנית שלהם הייתה כנראה נאצית, ועשתה דברים נוראיים, ולא הפסיקה בגלל שהייתה לה איזו יקיצה אתית. היא הפסיקה בגלל שנכתשה במלחמה. זה קרה לדויטשלנד, לא לנאצילנד.

והימין הקיצוני הזה, כמו שהם אוהבים לקרוא לו, זה אותו דבר. וזה כבר עם 13 אחוזים בבחירות הכלליות. 13 אחוזים זה כבר לא כפרים במזרח גרמניה לשעבר. 13 אחוזים זה עמוק, זה כבר נוכח בכל רובד באוכלוסייה הגרמנית. 13 מתוך מאה גרמנים מזדהים בגלוי עם הימין הקיצוני. המספר הזה מדאיג. מטלטל. מסוכן. אז לא - להדחקה אין כאן מקום. לא במקרה הזה. לא במדינה הזאת.

מציאות הזויה

את החגים האחרונים ביליתי בתל אביב. לא יודע אם שמתם לב, אבל חצי עיר דיברה גרמנית. לא רק על החוף ולא רק בין הגלים, בלובי המלונות, בתור למיץ טבעי ובכל המקומות שאתה מצפה לפגוש בהם תיירים, אלא בכל מיני שכיות חמדה שאתה לא מצפה מתיירים, בטח לא גרמנים, להיות בהם. הפיתה באלנבי, התור לכנאפה ביפו, הדוכן של הדברים הטובים בלוינסקי. מלא-מלא גרמנית. זה טוב לתיירות. זה טוב לישראל. זה מכניס כסף לקופה שלנו. "הסבר פניך לתייר" - אנחנו מצווים. ואנחנו מסבירים, ברוך השם, מסבירים פנים לכל דכפין נושא דרכון זר.

נדחפנו לסככה שהייתה ריקה, ואז הגיעו זוג תיירים גרמנים שסימנו אותה מוקדם יותר עם מגבת. היה שם מספיק מקום לעשרה אנשים, אבל הזוג התעקש לשבת כמה שיותר קרוב אלינו, ולהביע את הזעם שלהם על הכיבוש בקול גדול. בגרמנית. כשגרמנים מתעצבנים ולא יכולים להוציא את זה, הם פשוט אוכלים את עצמם לדעת.

אחרי רבע שעה, וכשכבר לא נותר לו מה לאכול מעצמו, הגבר קם, ניער את המגבת כך שכל החול עף לנו לפרצוף, ועבר לצד השני של הסככה. צעקתי באנגלית. והוא צעק עליי בחזרה האשמות בגרמנית. לא הייתה לו שום סיבה לחשוב שאני מדבר גרמנית. כעסתי כמו טרקטור ביום חמסין בשדה פתוח. ואז התגנבה אליי המחשבה שרק מציאות יכולה להיות כל-כך הזויה. שרק במציאות הזויה כזו, גרמנים יכולים לצעוק עליי בחוף ים, ויכולים להסתובב עם שרשראות צלב ליד קפה מרסנד, ולהיכנס לחנויות ולדבר גרמנית בלי לחשוב פעמיים, וביטה ודאנקה ומה לא, ואילו ישראלים שחיים בגרמניה או נוסעים לגרמניה צריכים לחשוב פעמיים או שלוש אם להוציא מילה בעברית, או להסתובב עם תליונים יהודיים.

בקיץ הקודם, הותקפו מבלים ישראלים מחוץ למועדון לילה בברלין על-ידי כנופיה ערבית שתלשה שרשרת מצווארה של אחת מהן. כמה שעות לאחר מכן, נער ישראלי שעמד על הרמפה של הרכבת באלכסנדרפלאץ והאזין לעומר אדם על הנייד שלו, נדחף למסילה על-ידי צעיר ערבי אחר. זוכרים ביטוי לזה בכלי התקשורת הישראלי החביב עליכם? לא במקרה כנראה שלא. זה הפך לשגרה. ועל שגרה לא נהוג לדווח.

ישראלי מחמד

אני אוהב לקרוא לתהליך שעוברים הישראלים שמגיעים לברלין "תסמונת בירנבוים", על שמו של המנצח המפורסם דניאל בירנבוים. מאות ישראלים, בעיקר אמנים, מגיעים לברלין ומבינים מהר מאוד מהו התנאי לקבלת כרטיס כניסה למיינסטרים הברלינאי: עמדה נחרצת, בלתי מתפשרת, מוטה ובכלל לא קרובה להתחשב במציאות, נגד כל מה שנוגע לישראל, להתנהלותה ולזהותה המדינית והפוליטית. כמה שיותר אנטי, ככה החיבוק יותר חם. זה מאפשר למארח הגרמני להשתמש בישראלי כהוכחה ניצחת ("אבל הישראלי בעצמו אמר"), וזה נותן לו גם אפשרות להגיד מה שהוא רוצה על ישראל - כי חבר ישראלי מלבין כל נימה אנטישמית וכל ביטוי של תיעוב לישראל ולישראלים. בלי לשים לב, הפכו רבים מהישראלים השוהים בברלין לשכפ"צ שמגן על מארחיהם מפני האחריות למלל המסית והאנטישמי שהם מפזרים סביב בלי כל חשש וכל מודעות לנגינה הצורמת. האסורה. המגונה.

כניסת הפליטים לגרמניה בשנים האחרונות שינתה את התמונה (לפי הערכות יש קרוב ל-30 אלף ישראלים בברלין, מספר דומה של פלסטינים בברלין וכ-100 אלף בכל גרמניה. ברחבי המדינה עצמה פזורים קרוב ל-5 מיליון מוסלמים, כאשר עשירית מהם שוהים בברלין). בכל מקום שבו התגלו פשעים שבוצעו על-ידי מוסלמים, רצו תומכיהם, ביניהם גם ישראלים רבים, עם רמקולים ומדבקות של BDS כדי להגיד כמה ישראל רעה. כי כשיש הפגנה נגד אכזריות הכיבוש הישראלי, יש הצדקה לפעילות שנעשית בשוליים שלה, או בחסותה. אם אתה מפגין נגד ישראל, העבריינות הזעירה שלך פחות חמורה. מצוקת הקליטה שלך כפליט - יותר מובנת. ככה זה. אבל מתישהו, אפילו הגרמנים הבינו שמוליכים אותם שולל. הם רואים איך פרשייה אחרי פרשייה מטואטאת מתחת לשטיח. מתקיפת הנשים ההמונית בקלן ועד הסורי בבית הכנסת.

המוסלמים שהגיעו לגרמניה הבהירו לגרמנים שאולי ישראל היא לא הילד הטוב בסכסוך הזה, אבל שבצד השני לא חי איזה מלאך בצבעי הדגל הפלסטיני. מי שרוצה להבין למה הימין הקיצוני בגרמניה מושך אליו כל-כך הרבה קולות מכל-כך הרבה שכבות, ימצא את זה בחוסר האמון שרוחש האזרח הגרמני בממוצע לגופי הכוח הללו שאימצו להם ישראלי מחמד.

אם בבאזל הלא רחוקה ייסדו את מדינת היהודים, ברלין של העשור האחרון מייסדת בשיטתיות זוחלת ומתודית את הפקרת דמם, או לכל הפחות - את התשתית האידיאולוגית להכשרת העניין. פה בפעם הראשונה שמעתי מישראלים (וההד הגרמני שלהם) בקולם ובשפתם שהאלימות כלפי היהודים והישראלים מוצדקת לאור המדיניות הישראלית ולאור ההקשר שעשה נתניהו בין ישראל לבין היהודים. בדיון פייסבוק אחד סיפרה סטודנטית ישראלית בכיתת אינטגרציה על האלימות כלפיה והמצור הרגשי מצד מוסלמים בכיתה. מגיב בשם מנחם או נחום, אדם לא צעיר שרק אלוהים היה יכול לתת לו את השם האירוני הזה, כתב לה בחזרה: "מגיע לך".

יש זוג גרמנים שאני ואשתי מכירים. הילדים שלנו באותם גילאים, אנחנו גרים באותה שכונה. עשינו פסח ביחד וגם כריסמס. נסענו לטיולים ביחד. יש לנו שעות ביחד בגני המשחקים. פעם אחת הבעל הגיע אליי הביתה, שוטט בעיניו בארון הסרטים, הוריד כמה מערבונים ישנים, כמה סדרות טלוויזיה אמריקאיות, ואז הצביע ושאל אותי אם הוא יכול לקחת את זה. אמרתי לו "ברור". והוא לקח את "שואה" של לנצמן.

לפני שנתיים הוא פנה אליי ואמר לי שהוא קיבל הצעת עבודה מהארגון הלא ממשלתי שהוא עובד עבורו, לעבור ל-18 חודשים למזרח ירושלים ורמאללה. רקדנו את הפרידה שלנו בברגהיין, מועדון הלילה הכי מפורסם בעולם. אמרתי לו שזה מהלך מעולה, אבל בחוץ, כשהתחבקנו, אמרתי לו שזה - והצבעתי עליו ועליי - כבר לא יהיה אותו דבר. שאולי בכלל זה לא יהיה.

כמה שבועות לאחר שנסע, קראתי ידיעות על אנטישמיות גואה במקום העבודה החדש שלו. הוא מעולם לא יצר קשר. כמה חודשים לאחר מכן אשתו, עיתונאית ב"דר שפיגל", נסעה לסיור של "שוברים שתיקה" בחברון. כשחזרה, כתבה פוסט בעמוד הפייסבוק שלה על אלימות חיילי צה"ל. לא על חברון, לא על מערת המכפלה, לא על ארץ התנ"ך. כל אחד ומדריכי התיירים שהוא בוחר לעצמו. הבעיה: כשהם חוזרים לארצם, הם חוזרים מתודלקים בנשק הסברתי אנטי-ישראלי.

כשקראתי את מה שכתבה, לקחתי שנייה. אני שונא את עצמי כשאני כותב מתוך כעס. חשבתי על כל ההייפ שהיה פה כשכל הישראלים עברו לגור לפה לפני עשור בערך. איך הגרמנים התגאו בחזרה של הנכדים והנכדות, איך מלאו העיתונים בסיפורי החזרה. איך התרגלנו לשמיים האפורים, לחורף הנורא, למזג האוויר הדו קוטבי. התרגלנו אפילו לעובדה שכשמזמינים פה מים, מקבלים סודה. באנו בשביל החופש, כדי להיות עניים וסקסיים. באנו מהייאוש הפוליטי של המזרח התיכון, להבטחה של עיר שתוך שמונים שנה שינתה את פניה. נתתי בזמנו לישראלים הללו את הכינוי "יהודים פוסט ישראלים".

כשכתבתי לה בחזרה על הפוסט שלה מחברון, התחוור לי, שמבלי משים, ומבלי שנשאלתי או התבקשתי לכך - הפכתי ליהודי ולישראלי המחמד שלה. היא התגאתה בקשר איתי ועם משפחתי. השתמשה בו, אפילו בדיאלוג איתי, כדי להוכיח שעמדתה היא מוסרית ואינטלקטואלית בלבד. הפכתי לנוזל המלבין שלה. נחרדתי. כתבתי לה שבעשור שהכרנו, מעולם לא דיברנו על העבר של המשפחה שלה. כתבתי לה שזה מאוד קל לכתוב על האכזריות של הישראלים היהודים בלי להתעסק באכזריות של סבא שלה.

כתבתי לה שבלי להבין מה ההשלכות של המעשים של סבא שלה על הנפש הקולקטיבית כאן של ישראלים, על החרדה הקיומית, על תחושת הרדיפה, על חוסר האמון שלנו באנשים שמודים במוצהר שהם רוצים את האדמה שלנו ואת הבתים שלנו, היא לא יכולה להבין גם את החיילים. כתבתי לה שיש קו ישיר בין מה שסבא שלה עולל לנו, לבין מה שהיא פוגשת במחסומים. היא יכולה לעצום עיניים לזה, אבל זה לא ישנה את העובדה שהדרך שבה היא מספרת את הסיפור היא חד צדדית, מוטה ומגמתית. שלא לומר - אנטישמית.

כתבתי לה גם שזה מוזר שהיא אצה רצה לה ככה לסיור בחברון, להביט בחיילים ולהביט במתיישבים היהודים, ולהביט בפלסטינים, אבל שאני לא זוכר שראיתי אותה בהפגנות באחד מהאגמים מסביב לברלין - שאני לא מעז לנסוע אליהם בגלל צבע העור שלי (בישראל מכנים אותי "בעל חזות מזרחית") מפחד הניאו-נאצים. שאני לא זוכר שהיא העלתה פוסט נזעם ומאוד מוסרי בפייסבוק על התקיפה של חובש הכיפה קילומטר מהבית שלה. שהיא לא באה להפגין איתי נגד מוחמד מהשוק, שמקלל אותי וכל ישראלי שהוא רואה בלי הרף, או נגד העלייה של הימין הקיצוני בגרמניה. כתבתי לה שאני לא זוכר שהיא הדליקה נרות כשניצולת שואה בת 85 עונתה, נשרפה ונזרקה למוות בביתה בפריז.

בתגובה, היא ביטלה את החברות בינינו.

בלי כיפה על הראש ובלי עברית

יומיים לאחר העימות בינינו, אב ישראלי ושני ילדיו החנו את המכונית השכורה שלהם בחניון תת קרקעי במרכז קופנהגן. הם בדיוק סיימו יומיים ב"לגולנד", ואחרי שניסה לשכנע את ילדיו לטבול קצת באטרקציות האחרות של דנמרק, האב הבין שאין סיכוי אחרי שהילדים ראו את הגלגל הענק של גני טיבולי. הם חצו את הכביש הראשי, עוברים דרך כיכר העירייה, ונתקלו בהפגנה פרו-פלסטינית סוערת בהשתתפות פליטים פלסטינים ותושבים מקומיים. התפאורה השכיחה: הקורבנוּת הפלסטינית, תמונות של הקורבנות הפלסטינים, התוקפנות הישראלית, המזימה הציונית, החייל הנאצי במדים של צה"ל. דימויים שאנשים משתמשים בהם לפעמים. לא ברור מאיפה וכיצד ומדוע הם אימצו דווקא אותם.

האב הישראלי ביקש מהילדים למהר ולעקוף את ההפגנה, בדרך לאכול משהו. שלושה מהמפגינים שמעו אותם מדברים בעברית. הם ירקו לעברם, פונים אליהם. האב החזיק את הילדים בשני ידיו וביקש מהם להחיש צעדים, לא לדבר, לא לשאול שאלות. רק ללכת, מהר. הם הגיעו למסעדה, מתנשפים. הסכנה נשפה בעורפם. והיא הייתה מוחשית. לפני שהלך להזמין אוכל הוא אמר להם שמעכשיו, ועד שהוא אומר להם אחרת, לא מדברים עברית. הם הביטו בו בתימהון ובפליאה. מאז שנולדו הוא התעקש על העברית שלהם. אפילו כשבכו, הוא אמר להם שהוא יעשה מה שהם מבקשים רק בתנאי שידברו עברית. "אבל למה אבא, למה לא עברית?", שאלו הילדים. "אני מבקש ממכם לשתוק. פשוט תשתקו", אני עונה להם.

אהבתי את מה שהיה לפליקס קליין להגיד מוקדם יותר השנה. קליין, שמונה על-ידי הקנצלרית מרקל כנציב למאבק באנטישמיות, בעצם הרים את ידיו בכניעה ואמר ליהודי ארצו, אזרחים משלמי מסים בגרמניה, כי אינו יכול בסיטואציה הנוכחית להבטיח את ביטחונם בכל מקום, ובכלל עדיף שלא יחבשו לראשם כיפה. קליין לא הגביל גיאוגרפית את אזהרתו. פעם היה עדיף ליהודים להתרחק מהשכונות הערביות. אחר כך התבקשו היהודים להימנע מריכוזי הניאו-נאצים מסביב לברלין. בשנה שעברה היכו בחגורה בחובש כיפה בפרנלאוארברג. קליין אמר ליהודים: תיזהרו, בכל מקום. תסתירו את הזהות. גרמניה אינה בטוחה לכם. הוא לא אומר זאת במילים האלה, אבל זה הפירוש היחיד האפשרי למילים שלו - אם אתה יהודי בגרמניה, אתה מצוי בסכנה. וממשלת גרמניה לא יכולה לערוב לביטחונך.

האמירה של קליין היא אמירה רדיקלית. בא נציג של מדינה דמוקרטית ואומר לקבוצה בעמו: חייכם הפקר. איננו יכולים להגן עליכם. במשך שנים ארוכות הנושא של יהודים בגרמניה טואטא אל מתחת לשטיח. אף אחד לא רצה לגעת בזה. זה היה עלול לזהם את התדמית של גרמניה. את הסיפור החדש על גרמניה החדשה. יש גרמניה אחרת, מספרים לנו מאז סוף מלחמת העולם השנייה. להוציא העובדה שמסוכן עכשיו ליהודים להסתובב בה עם סימני זיהוי ליהדותם. זה הכול. ניואנס קטן בתוך נראטיב גדול.
היהודים והישראלים הרבים כאן לא צריכים סליחה מגרמניה ומהגרמנים. אנחנו צריכים שהממשל, הפוליטיקאים, התקשורת וכל אינדיבידואל ירים את השטיח הפרטי שלו וינקה. או שיהיו כנים כמו קליין - אין לנו שום אפשרות לשמור עליכם. תתמודדו או תעזבו.

היהודי הנודד

עד 1999 לא דרכתי בגרמניה. הטקסים עשו את שלהם וגם זיכרון הילדות הראשון ושברון הלב של נבחרת הכדורגל של הולנד מ-74’. ב-99’ נסעתי לברלין מקופנהגן, עקבתי אחרי השלטים שהוליכו אותי לצנטרום. היה קור אימים כשיצאתי מהאוטו, אז נסעתי לפראג. אחרי שנה התחלתי ללמוד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. לפני הלימודים עשו לנו סיור הכרה בשכונות השונות של ניו יורק. עליתי לאוטובוס. הוא כבר היה מלא. אן, שהייתה אחראית על הסטודנטים הזרים, הצביעה לי על מקום פנוי במושב של המעבר, קצת לפני הדלת האחורית. לא בצד של הנהג. במושב הפנימי ישבה חצי נערה-חצי אישה בלונדינית עם עיניים כחולות. היא חייכה אליי בהזמנה. אני חושב שבאותה תקופה חזרתי לשמוע הרבה את הסמיתס. את לא מטעה אותי עם הנחמדות התמימה שלך, אמרתי לה, אני יכול לראות שמאחורי העיניים הכחולות האלו מסתתר משהו בכלל לא תמים. אני יכול לחשוב על שורות פתיחה מוצלחות יותר. היום יש לנו שני ילדים, בת ובן, 7 ו-11. כשסיימתי את הלימודים, עברתי ללופט בגרין פוינט, ברוקלין. המרפסת השקיפה על הצד הדרומי של מנהטן, עם שני מגדלי המצפן של האי. חודשיים לאחר מכן התרסק לי הנוף. קניתי כרטיס וטסתי לאמסטרדם.

היינו במסיבה באמסטרדם, ואחר כך בבריסל, ואחר כך בקלן, ואחר כך היה דיבור על מסיבה גדולה בברלין. נסענו. הגענו באמצע הלילה והייתי מרוט משינה צפופה בתוך האוטו. פקחתי עיניים והצצתי שמאלה מהחלון. שפשפתי את הקורים מהעיניים והורדתי את החלון כדי לבדוק שמה שאני רואה הוא אמיתי. עמדו שם שלוש זונות עם חליפות סקי לבנות, ואחריהן עמד נגמ"ש צבאי ענק, וכולם עמדו מול בית הכנסת החדש באורניונבורג שטראסה. אני לא הבנתי את זה אז לגמרי, אבל זה היה הרגע שאמרתי לעצמי שאני חייב לנסות את ברלין בתור בית.

כשעברתי לברלין הבנתי. ניו יורק היא מקום של גירויים. מקום שכל הזמן דוחף אותך החוצה, פיזית ונפשית. זה מקום טוב לחפש את עצמך. אבל ברגע שמצאת את עצמך, אין לך ממש זמן להתעסק עם זה. אתה שומע מיליון פעם ביום שזמן הוא כסף. ובדרך כלל אין לך משניהם. במשוואה הזו, ברלין היא עיר של ביליונרים. זה המקום להתכנס.

ב-2007, אמרתי לעצמי שזו העיר שבה אני הולך להזדקן ולמות בה. זו הייתה הכרה שהביאה לי שקט. לא חוזרים כשזה הבית. ב-2008 נולדה הבת הגדולה. הלכנו לכמה מפגשים עם הורים ישראלים. כולם כל הזמן שאלו אותי אם כבר קראתי את בני מוריס, שהוא האורים והתומים, התנ"ך. בבית, קירסטן אמרה לי שוואו, יכול להיות שאני אמצא חברים אמיתיים במפגשים האלו. שהם השכנים הקרובים אליי בקשת הפוליטית מאז שהכרנו. אמרתי לה שכן, רק שקל יותר להיות ביקורתי כשיש לך פספורט אקסטרה בכיס האחורי, ושרובם באו לכאן כדי לחיות עם הגרמנים, ושאת הערבים שלהם הם אוהבים מוסלמים, לא יהודים. בני מוריס התקדם מאז, השתנה, התאים את עצמו לזמן ולאירועים. הישראלים של ברלין, כמו הפליטים הפלסטינים, נשארו עם מוריס של 48’.

אני זוכר את היום שבו קיבלתי את הדרכון הגרמני שלי. זה היה מאבק של איזה שנתיים. ביקשתי מהשגרירות הישראלית שישחררו את הילדים שלי משירות צבאי. השגרירות אמרה שאין מצב שאני מקבל מכתב כזה. ואני אמרתי שהילדים שלי לא לובשים מדים, אז אני לא רושם אותי, ושיישרף הדרכון הגרמני. בסוף הם התכופפו. הלכתי לאסוף את הדרכון הגרמני ביום קיץ. הייתי עם העורך דין שלי. עשינו סלפי והתחבקנו. הוא שאל איך אני מרגיש. ואני אמרתי שהקלה. שמעכשיו, כשצועקים "אאוסלנדר ראוס", זה כבר לא עליי. אז הם מבקשים ממני לחזור הביתה.

העשור הראשון שלי בגרמניה הרחיק אותי מהישראליות. כל שנה פה קירבה אותי ליהדות. קירבה אותי לחיים שחיו פה, לא רק על המוות שגדלנו עליו. לפעמים צריך לא רק להתכנס, אלא לראות מי אתה לא, כדי לאפיין את מי שאתה. בפעם הראשונה הבנתי לעומקו את המושג אור לגויים. שהוא בכלל לא מושג יהודי. אלא מושג שמבטא איך הסתכלות על הזר במדינה שלך מראה לך איך אתה נראה. עד שלא ייגמר דבר מסוים בן חמישים שנה, אני לא אחזור לישראל. בדיוק כפי שהבטחתי לעצמי. אבל לפעמים בן אדם לא שולט על מה שקורה לו. לפעמים הוא פשוט נדחף.

חופש דיבור מוחלט. בערך

ב-2008, אחרי שכתבתי עבורו כמה מאמרי דעה ויומני מסע אנטי-ישראליים ופרו-פלסטיניים, הזמין אותי אחד העיתונים המקומיים לכתוב בלוג. תכתוב מה שאתה רוצה, אנחנו הכי ליברליים, העיקר שתכתוב כמו שאתה כותב. כתבתי. כתבתי על איך היהודים לא מאמינים שאני יהודי, על איך הגרמנים לא מאמינים שאני ישראלי, על איך הערבים יודעים שאני לא ערבי, איך הטורקים חשבו שאני כל אחד משלושת האחרים, ולא סבלו אותי עבור אף אחד מהם בנפרד. אף אחד מהם לא חשב לרגע, כמובן, שאני גרמני.

כתבתי על שיעורי האינטגרציה שלי. על הקללות שהייתי חוטף שם כל יום שישי מהתלמידים שחזרו מהמסגדים לכיתת הלימוד. כתבתי על הפעם שנכנסתי לכיתה ומישהו קרע את ישראל מהמפה העולמית שהייתה תלויה על הקיר, ואיך המורה, במקום להתמודד עם המצב, פשוט תלשה את המפה כולה מהקיר. כתבתי על המורה שאמרה משהו לא במקום על מנהג מוסלמי וחטפה מכות מתלמידה סרבית. המורה הושעתה. כתבתי על הספריי גז שחטפתי לפנים אחרי שמישהו וידא שאני יהודי. כתבתי על חוויות אכילת החומוס הנוראות שהיו לנו בנויקלן, עד שאשתי אמרה לי שמספיק. שאם אני מתגעגע לחומוס, אולי אני צריך לפתוח מסעדה.

העורכים היו מרוצים. סיפקתי את הסחורה. הייתי ביקורתי מספיק, אבל במידה. מידה זה אומר לא לחשוף מה קורה מאחורי חלון הראווה הגרמני, לא לשפשף את הפסאדה. הכי הרבה שכתבתי הוא שהגרמנים זה עם שנולד בלי חוש טעם, שאפשר להאכיל אותם בהכול והם יגידו "טעים". שאוכל בשבילם זה כמו דלק בשביל אוטו. זה לא עם שמתודלק מהנאות. בסוף 2010 הזמין אותי העיתון להשתתף בערב בחירת איש השנה שלו.

הערב התקיים בקומה השנייה של העיתון. העורכת הראשית ישבה מולנו, שלושים ומשהו כותבים וכותבות, וכל אחד מאיתנו היה אמור לומר בקול את בחירתו ואת התירוצים לבחירה. כל אחד היה אמור לכתוב 500-400 מילה על בחירתו. אני זוכר שהזכירו שם את צוקרברג, אסאנג’, מפלגת השמרנים. אני הייתי משהו כמו ארבעה או חמישה לפני הסוף. כשהגיע תורי אמרתי שאיש השנה שלי, בלי שום ספק, הוא טילו סרצין.

סרצין, גם היום, הוא איש שרחוק שנות אור ממני ומהצורה שבה אני מסתכל על העולם. הוא פרסם באותה שנה ספר על כישלון האינטגרציה הגרמנית והניסיון לייצר רב-תרבותיות. הוא הפנה עשר אצבעות מאשימות כלפי האוכלוסייה המוסלמית הנחשלת והאשים אותה בחוסר רצון להתאקלם ובישיבת חנק על צוואר החמצן הרווחתי של גרמניה. הוא הואשם מיד בגזענות. זאת לא הייתה הפעם הראשונה, אבל הטעימה האמיתית על איך המחנה שאליו הייתי שייך יכול להשתמש בשיטות פשיסטיות (זוכרים - "תהליכים"?) כדי להסיט דיון ממסלולו: להרוג את השליח ועל הדרך להעלים את השליחות. סרצין הודחק לפינה בכלי התקשורת. הספר שלו היה לרב-מכר סנסציוני. סקרים מראים ש-50% מהגרמנים מסכימים עם דבריו. מי שעוד רוצה להבין את הבחירה העצומה בימין פשיסטי בגרמניה, יכול לראות אותה דרך סרצין וספריו. הוא התעסק ללא פחד בסוגיה שאף מפלגה אחרת לא מוכנה לגעת בה כדי לא להישרף בגזענות או להישמד על-ידי התקשורת והאקדמיה הליברלית (זוכרים - הדחקה?).

כשאמרתי בקול מה הבחירה שלי, השתרר שקט מטורף בחדר הישיבות. כשהסברתי את הבחירה, היה לה הד עצום. עוד שלושה או ארבעה אנשים הסבירו את הבחירה שלהם. שלחתי את הטקסט אחרי כמה ימים. הוא מעולם לא התפרסם. מעולם לא שמעתי מהעיתון בחזרה. קיבלתי עוד טעימה מהמחנה שלי: אנחנו סוּפר-ליברלים, אתה יכול לחשוב ולכתוב פה מה שאתה רוצה, כל עוד אתה חושב וכותב כמונו. אחרי התקרית הזאת הפסקתי לכתוב גם לעיתון ליברלי אחר בבעלות גרמנית.

אפילוג

התגעגעתי לחומוס, ואני תמיד מקשיב למה שאשתי אומרת, אז פתחתי מסעדה. מכרתי חומוס ומאכלים פרסיים. הישראלים לא הגיעו. חלק מהם נחשף לדעותיי על מכונת הכביסה שנעשה המקום הזה עבור גרמנים ועבור ישראלים, על הקואליציה האנטי-ציונית שמחברת כאן פרו-פלסטינים, ניאו-נאצים, ישראלים מקומיים ופעילי שמאל אירופאים. זה עבר מאחד לשני. מדריכת טיולים ישראלית שמחזיקה עם בן זוגה עסק להדרכת טיולים בברלין, כתבה בכל מקום אפשרי שאין מסעדות ישראליות טובות בעיר, שאף אחת מהן לא אותנטית, ומי שרוצה לאכול אוכל טוב צריך לעשות את זה אצל הערבים. זה מה שהייתה כותבת ביום. בלילה, הייתה מחפשת לקושש עוד איזה קליינט ישראלי לסיורים המודרכים שלה.

כשמכרתי את העסק בשנה שעברה, לחבר ערבי, היא הופיעה מיד והעלתה עשר תמונות לאיזו מדיה חברתית והיללה את האוכל הערבי האותנטי. חייכתי לעצמי. אני לא מתלונן. יש צדדים טובים לקליינטורה מקומית. הישראלים והליברלים הגרמניים הלכו למסעדה אחרת. כזאת שהציגה את עצמה כפרויקט ישראלי-פלסטיני. כאילו שמסעדה ישראלית וישראלי בברלין לעולם לא יכולים לעמוד בזכות עצמם, אלא רק כחלק מאיזה פרויקט שלום שבסופו נרגילת מחאה נגד הכיבוש. ומה עם הפלסטיני וחלקו בפני הדברים? ומה עם האנטישמיות החדשה ששוטפת את גרמניה ואירופה? בואו, למה להתעכב על זוטות שכאלה? יש אוכל טעים לאכול. למי יש כוח לרדת לפרטים על בטן מלאה?

ישראלים רבים ניסו להשתיק אותי. מדובר בקבוצה קטנה, אולי עשירית מהקהילה הישראלית, שמחזיקה בדעות קיצוניות, אנטי ישראליות, אבל כזו שהשתלטה על הדברור. רק אותם שומעים. לישראלים האחרים אין הרבה מה לעשות. הם רוצים לגור פה. אין להם שום שופר כדי לאזן את התמונה. הם נשארים, ושותקים ומזכירים לילדים שלהם שעברית מדברים רק בבית.

כשאני מדבר, כשאני כותב בעיתונות המקומית, הם מבקשים ממני לשתוק, לא לעורר את בנות היענה. אם אני לא מקשיב, הם אומרים לי שאני לא חייב להיות פה. שאחזור הביתה. בשבילם, אברהמי לא יכול להיות גרמני. וזה לא יכול להיות הבית שלו. אלו, אוהבים את הערבים שלהם רק מוסלמים. זה הבית שלי. ואני הולך להגן עליו. מפניכם.

צרו איתנו קשר *5988